אנליטיקה של העודפות (לקראת המפגש הראשון)

השם "עודפות" מסמן את גבולותיה של הזירה בה מתנהלים שלושה מאבקים מרכזיים אשר קובעים את הקונסטלציה הנוכחית של המחשבה.
1. עודפות נגד הבדל: מאבק בין שתי מכונות אשר נועדו להבטיח התאפשרותו של הבלתי אפשרי כהינתנותו של הבלתי ניתן. "פילוסופיה של 1989" (בדיו, מריון, ז'יז'ק) מנסה להחליף את המכניזם הקונצפטואלי בו בלתי ניתן הופך לניתן בתור הבדלות, כנסיגה, התחמקות וכישלון מתמיד (היידגר, דרידה, לווינאס) במכניזם אחר, בו בלתי ניתן ניתן באי-הנתנותו כעודפות ונוספות (של אירוע, פנומן רווי או סינטום). המוחלט הופך לבר השגה, וההפסד מתגלה כניצחון.
2. עודפות אופקית נגד עודפות אנכית: מאבק בין "פילוסופיה של 1989" לבין הפילוסופיה הדלזיאנית. זו היא מלחמת האזרחים בתוך גבולות העודפות. מול העודפות של "יותר מדי", של טרנסגרסיה כפולה אשר מערערת על תוקפו של עקרון הטעם המספיק, ניצבת כאן עודפות של "תמיד עוד", של קשר ללא קשר אשר ניתן בהדהוד בין שפה לעולם, או בין וויזואלי לאקוסטי. זה הוא ניסיון ליצור אסטרטגיה אלטרנטיבית של התאפשרותו של הבלתי אפשרי: לא כהנתנותו של הבלתי ניתן, אלא כקשר בין הבלתי מקושר; אסטרטגיה אשר רק היא יכולה להבטיח את הניצחון האמתי.
3. צירוף מקרים נגד עודפות: מאבק בין "דלז בשביל עצמו" לבין "דלז בשבילנו". האמת של הפילוסופיה הדלזיאנית היא גילויה של עודפות אופקית בתור מה שמחזיק את העודפות האנכית בנוספותה ומונע ממנה התקפלות אל תוך ההבדל, ובכך מונע התקפלותו של ההבדל אל תוך השלילה, ובכך מונע התקפלותה של השלילה אל תוך הזהה. אך לצדה של אמת זו של "החזקת הנופל", אשר פילוסופיה דלזיאנית אומרת אותה, ישנה אמת אחרת, אמת אשר היא שותקת עליה – אך מייצגת אותה. בהצגה זו הטרנסגרסיה הכפולה וההדהוד מתגלים כשני סכימות פלסטיות של נגיעה ללא נגיעה – שני אופנים בהם יכול להתבצע צירוף של הבלתי מצורף, צירוף המקרים.
אנו נעסוק באנליטיקה של העודפות – מומנט מרכזי במכניקה של מכונות הניצחון. אך המכניקה הזו אינה אלא הכנה – פרולגומנות לסכמטיזם של אופני המגע, ראשיתו של מטריאליזם של צירוף המקרים.