הבריאות הגדולה
במכוני הכושר והעיסוי, בקפיטריות, בגלריות, בחדרי החקירות ובחדרי ההרצאות, ברחוב ובטלויזיה ניכרים אותותיה של תרבות ללא תרבות, שעתה של "הבריאות הגדולה". בכל מקום, עבור כל סבל ועוולה, עולה מלפנינו יומיום מקושט ואדם מעוצב. 'הבריאות הגדולה' הוא מונח שהעלה ניטשה לפני למעלה ממאה שנים כנגד הניוון התרבותי האקדמי של האדם האירופאי, כנגד הדקדנס אליו מוביל השיפוט. 'הבריאות הגדולה' ביקשה לעורר את האינסטינקט המחשבתי, את כח היצירה המחשבתי, בכדי להיענות לחיים עצמם. לא אמנות לשעת מחלה, ביקש ניטשה אז, כי אם אמנות לשעת השפע, לחיים של אמירת-הן, לרגישות עמוקה – בעבור האדם החדש. לא פעם טען ניטשה כי הוא כותב עבור העתיד, אלינו. אנחנו, בני-זמננו, שחיים בעידן של תרבות-חדורת-תרבות, תרבות רוויית נחת.
אולם, בהבדל ממה שניטשה העז או יכל לדמיין, שעתה של הבריאות הגדולה אינה מחסלת את השיפוט אלא רק מנוונת אותו. כח הדמיון חסר כל גבול (כלומר, מממש את עצמו – הדמיוני הוא הממשי) ואיתו הולך ומתפשט כח השיפוט. 'כל אחד הוא אמן' הפך בחלוף המאה ל-'כל אחד הוא שופט'. אמנם נכון הדבר שכח השיפוט – לקבוע דבר מה כמה שהוא – ניסמך על כוח הדמיון אשר קושר בין הדבר והמושג, אולם דווקא משום כך בפעולת השיפוט הדמיון אינו אדון כי אם דווקא משרת. זאת ועוד, כח הדמיון הוא משרתם של שני אדונים: של מושגים בשיפוטי הכרה ושל האידאות של התבונה בשיפוט מוסרי. מה שהופך אותו בראש ובראשונה לכח בוגדני: לייצרן של "אשליות הכרחיות" של מופרכות בלתי-נמנעת.
הפעולה עתה צריכה להיות מופנית, באופן כללי, להפעלתו של העיקרון העקרוני של עידן 'הבריאות הגדולה': משיכתו של הדומה אל הדומה. ללא שלילה, ללא התנגדות, ללא אחרות. הבריאות הגדולה הולכת ומתעצמת, ממלאת עצמה בדומה לה. כמו הרגש, האינסטינקט, האינטואיציה, החוש. זוהי הדרך היחידה להשגת וודאות עבור מי שיוצר – להטיל את החץ ולסמן את המטרה סביב מקום פגיעתו. זוהי הדרך לייצר הבדל ולא רק הבחנות, פולמוס ודיאלקטיקה.
הבריאות הגדולה – מילון
הקדמה
"תרבות היא, למעשה, הכללתו הדתית ומכוננת-הסדר, הייתי אומר: המפייסת, של הלילי-המפלצתי בפולחן האלים." (תומס מאן, דוקטור פאוסטוס, 15)
מבוא
המושגים "אמת" ו"לא אמת", דומני שחסרי שחר הם בתחום האופטיקה. (ניטשה, פרשת ואגנר, 45)
א.
איך אפשר לעשות פילוסופיה ככה?
ולהיפך,
כמה פילוסופיה אפשר לעשות ככה?
(השלישי האפשרי: אפשר גם לא לעשות פילוסופיה וגם לעשות פילוסופיה)
אפקט - כאשר אנו מונהגים על ידי האפקט אנו מציבים את הפאסיביות בבסיסה של האקטיביות. מציבים את ההתענגות בבסיס הרצון ובכך קובעים את האדם כמי שמתענג על הרצון, על היותו בעל נפש. (ובהקשר זה אין תמה על התפתחותן במקביל של מדעי הנפש, ובראשן הפסיכו-אנליזה, והתפתחותו של האדם העכשווי: הדורש, השופט, הרגיש).
אפשרות – אפשרות נבדלת מן החירות מאחר והיא היפותטית בעוד שחירות היא לעולם פרקטית. כאשר פועלת האפשרות בשירות הפרקטיקה, אפשר שנקבל תנאי-אפשרות.
אידאה – רעיון תבוני המבטא שלמות וכוּליוּת. לרוב קובעת את הרצון ומהווה בסיס לפעולה בעולם. (ראו גם - אידיאלים של כח הדמיון)
ב.
בני-זמננו: דיוניסוס הלא הוא גרמני זה מכבר, אירופאי; דיוניסוס רוכב על אופני טיטניום בהרים (הוא אחד עם הטבע); אפולו, אל ההכרה והתדמית, עבר אל המזרח; אפולו עושה קולנוע מולקולרי.
ביקורת - ביקורת דורשת אנשים אתים, שיכולים להתחייב למימוש הרצון; ביקורת אמנות דורשת כאלו שיכולים לתפעל את הרצון באופן אינטואיטיבי, שיכולים לייצר מופרכות בלתי-נמנעת.
ג.
גאומטריה
ד.
דיאלקטיקה – אמנות הויכוח, העלת טענות וטענות נגדיות; ייצור של הבחנות מבלי לייצר כל הבדל. מחשבה המונית. דיאלקטיקה היא "תורת ההגיון של האשליה", כפי שכינה אותה קאנט; והיא פושה בכל. (ראו גם: דבר, דרך, דראמה, דיוניסוס)
ה.
היום, כשהאדם מבקש להיות בן-זמנו (עכשווי, מוכן ומעודכן), כיצד נגיד: יופי, רצון, תשוקה?
היום, איך יאמר הגבר "אני אוהב?"; איך תאמר האישה "אני סומכת?"
ההוא – במאה ה-20 נקרא גם האחר. את האחר מחליף בהתעלמות מוחלטת ההוא.
ו.
וודאות – מה שנדרש כדי להציע מצע לפעולה, לקביעה. מה שנמצא מעבר לכל ספק; 'לזרוק חץ ולסמן סביב מקום פגיעתו את המטרה'.
וולגריות – הפוליטי, הכלכלי, המיני, החברתי, הסמלי, האחר מפרפרים את גסיסתם בוולגריות, ברחוב; שוכנים בכל פה, מתגלגלים על כל לשון. אלו הם סדרים של ההמון, ומשום כך אין לצפות לעידון.
ז.
זמן – הוויה.
מצוקת הזמן: אקזיסטנציאליזם
ח.
חֲפִיץ (גאדג'ט) - מחווה לגבר הרגיש (ראה גם: זרמים במאה ה-21: ארס-נובו). ה-חֲפִיץ הוא תוצר התרבות המובהק שהמאה ה- 21 משמרת מהמאה הקודמת כסמן של התפתחות וקידמה פורצת דרך.
מעמדו האונטולוגי של החֲפִיץ הוא הדמיוני-הממשי; העיקרון האפיסטמולוגי שלו הוא היותו מופרך ויחד עם זאת בלתי-נמנע; אמת המידה המוסרית שלו היא "תפעול אינטואיטיבי".
ט.
טלויזיה – הפיכת 'האפקטיביות הרגילה' לאפשרות.
י.
יומיום – הפיכת 'הרגיל האפקטיבי' לאפשרות. (המקום שבו הרגיל הוא אפקטיבי)
כ.
כשכח-הדמיון היה משרתם של שני אדונים – שיפוטי הכרה ומוסר – היתה לו אפשרות ממשית לבגוד; חייב היה לבגוד, חייב היה להיות מופרך ויחד עם זאת בלתי-נמנע. בלעדי זה אי אפשר לעשות מטאפיזיקה שימושית. בשעה זו, כשכח-הדמיון הוא האדון, כשהאפשרות היא מידת הפעולה ואין כל חירות, פילוסופיה היא חובה.
כלל: הפוך את הבושה מניע למעשיך.
ל.
לוסיפר: "נושא-האור".
להקה (או, אקדמיזם) – תופעה חברתית בזמנים של דקדנס.
"זו תקופה של אי-וודאות. המוות כבר קרה, ועכשיו צריך להתחיל מחדש. התחומים קורסים, כאוס מוחלט ואיש לא מבין את האחר. את האחר החליף 'ההוא'. אלו שמבינים נמצאים בקבוצות, להקות. המגעים הססניים. החיוך שופע. זהו הזמן שבו הפוליטי ניצב מופקר לחסדי ההמון. הסופיזם פושה ברחובות העיר, ונותר רק לקוות שפילוסופים יהפכו שכירי חרב." (מתווה לוידיאו-ארט)
מ.
מציאות: האופן שבו לועג היומיום לפילוסוף ולאמן.
מטאפורה: נביא עיוור (ראה גם: איך להיות לבן זמנך מבלי לסבול).
נ.
ניואנס: פרנץ'
ס.
סיסמא (סלוגן) – “המציאות בלתי-נמנעת; השגיאה בלתי נכנעת”.
ע.
בלתי-נמנע – סוג של הכרח. לרוב מתלווה אל ההרגל המגונה. מושג בלתי-נמנע הוא כזה שלא מותיר ברירה אלא להתחיל ולבנות את המחשבה סביבו.
פ.
פילוסופיה של המציאות - "אתם תגידו לי מה אתם רוצים ואני אחשוב על זה." (מתוך "לגיון הזרים: פילוסוף בשרות המציאות", עמ' 34)
פשוט - פשטות היא תנאי-אפשרות להפיכתו של הרגיל לאפקטיבי (ראה: רפי לביא ?). פשטות היא אשליה הכרחית המעוגנת באינטרס. לכן יש להיזהר ביישום שלה. כאשר משמשת הפשטות כערך, עדות לתקופה שבה הרגיל הוא אפקטיבי זה מכבר, היא הופכת פשטנית; חסרה את חוסנה המופרך לעמוד במקומה.
פרוורט – כאשר כח הדמיון שולט באמצעות כח השיפוט.
הפילוסוף הביקורתי אינו יכול להיות אלא הוא-עצמו, בכל עת. משמע להפוך עצמו זהה לעצמו.
צ.
ציור = מטאפיזיקה.
צילום = המדיום של האמנות.
וידיאו ארט = מטאפיזיקה (= ציור)
ק.
קטגוריה - kategoria – טענה, אמירה, האשמה. 1. (פילוס.) מושג שכל טהור; 2. (פורנו.) ייצור הבחנות מבלי לייצר הבדל.
ר.
אני תוהה האם זמן התגבשותה של כנופיית "הרועה הגרמני" חל בזמן נסיגת ונוס. מנסיגה לנסיגה היינו תחת חסותה של ונוס: שואלים על היפה, על המציאות, על הדמיון והקטגוריות שמכוננת עולם. ומקפידים בהופעה.
"הם ביקשו להאיץ אל המציאות בכדי שיוכלו לאחר להגיע אל העולם שתמיד מקדים להיות." (מתוך כתבים פילוסופים)
ש.
"שבתרבויות שוקעות, שבכל אתר בו ההכרעה היא בידי ההמונים, האמיתות נעשית מיותרת, מזיקה, מקפחת. השחקן בלבד עוד מעורר את ההתלהבות הרבה." (ניטשה, פרשת ואגנר, 37)
"בזאת אתה שחקן, בהיות לך תפיסה אחת יתר על פני שאר בני האדם: מה שנועד לעשות רושם של אמת אסור שיהא אמת." (ניטשה, פרשת ואגנר, 30)
ת.
תן וקח: תן דמיון-מודרך קח דמיון-מופרך.
במכוני הכושר והעיסוי, בקפיטריות, בגלריות, בחדרי החקירות ובחדרי ההרצאות, ברחוב ובטלויזיה ניכרים אותותיה של תרבות ללא תרבות, שעתה של "הבריאות הגדולה". בכל מקום, עבור כל סבל ועוולה, עולה מלפנינו יומיום מקושט ואדם מעוצב. 'הבריאות הגדולה' הוא מונח שהעלה ניטשה לפני למעלה ממאה שנים כנגד הניוון התרבותי האקדמי של האדם האירופאי, כנגד הדקדנס אליו מוביל השיפוט. 'הבריאות הגדולה' ביקשה לעורר את האינסטינקט המחשבתי, את כח היצירה המחשבתי, בכדי להיענות לחיים עצמם. לא אמנות לשעת מחלה, ביקש ניטשה אז, כי אם אמנות לשעת השפע, לחיים של אמירת-הן, לרגישות עמוקה – בעבור האדם החדש. לא פעם טען ניטשה כי הוא כותב עבור העתיד, אלינו. אנחנו, בני-זמננו, שחיים בעידן של תרבות-חדורת-תרבות, תרבות רוויית נחת.
אולם, בהבדל ממה שניטשה העז או יכל לדמיין, שעתה של הבריאות הגדולה אינה מחסלת את השיפוט אלא רק מנוונת אותו. כח הדמיון חסר כל גבול (כלומר, מממש את עצמו – הדמיוני הוא הממשי) ואיתו הולך ומתפשט כח השיפוט. 'כל אחד הוא אמן' הפך בחלוף המאה ל-'כל אחד הוא שופט'. אמנם נכון הדבר שכח השיפוט – לקבוע דבר מה כמה שהוא – ניסמך על כוח הדמיון אשר קושר בין הדבר והמושג, אולם דווקא משום כך בפעולת השיפוט הדמיון אינו אדון כי אם דווקא משרת. זאת ועוד, כח הדמיון הוא משרתם של שני אדונים: של מושגים בשיפוטי הכרה ושל האידאות של התבונה בשיפוט מוסרי. מה שהופך אותו בראש ובראשונה לכח בוגדני: לייצרן של "אשליות הכרחיות" של מופרכות בלתי-נמנעת.
הפעולה עתה צריכה להיות מופנית, באופן כללי, להפעלתו של העיקרון העקרוני של עידן 'הבריאות הגדולה': משיכתו של הדומה אל הדומה. ללא שלילה, ללא התנגדות, ללא אחרות. הבריאות הגדולה הולכת ומתעצמת, ממלאת עצמה בדומה לה. כמו הרגש, האינסטינקט, האינטואיציה, החוש. זוהי הדרך היחידה להשגת וודאות עבור מי שיוצר – להטיל את החץ ולסמן את המטרה סביב מקום פגיעתו. זוהי הדרך לייצר הבדל ולא רק הבחנות, פולמוס ודיאלקטיקה.
הבריאות הגדולה – מילון
הקדמה
"תרבות היא, למעשה, הכללתו הדתית ומכוננת-הסדר, הייתי אומר: המפייסת, של הלילי-המפלצתי בפולחן האלים." (תומס מאן, דוקטור פאוסטוס, 15)
מבוא
המושגים "אמת" ו"לא אמת", דומני שחסרי שחר הם בתחום האופטיקה. (ניטשה, פרשת ואגנר, 45)
א.
איך אפשר לעשות פילוסופיה ככה?
ולהיפך,
כמה פילוסופיה אפשר לעשות ככה?
(השלישי האפשרי: אפשר גם לא לעשות פילוסופיה וגם לעשות פילוסופיה)
אפקט - כאשר אנו מונהגים על ידי האפקט אנו מציבים את הפאסיביות בבסיסה של האקטיביות. מציבים את ההתענגות בבסיס הרצון ובכך קובעים את האדם כמי שמתענג על הרצון, על היותו בעל נפש. (ובהקשר זה אין תמה על התפתחותן במקביל של מדעי הנפש, ובראשן הפסיכו-אנליזה, והתפתחותו של האדם העכשווי: הדורש, השופט, הרגיש).
אפשרות – אפשרות נבדלת מן החירות מאחר והיא היפותטית בעוד שחירות היא לעולם פרקטית. כאשר פועלת האפשרות בשירות הפרקטיקה, אפשר שנקבל תנאי-אפשרות.
אידאה – רעיון תבוני המבטא שלמות וכוּליוּת. לרוב קובעת את הרצון ומהווה בסיס לפעולה בעולם. (ראו גם - אידיאלים של כח הדמיון)
ב.
בני-זמננו: דיוניסוס הלא הוא גרמני זה מכבר, אירופאי; דיוניסוס רוכב על אופני טיטניום בהרים (הוא אחד עם הטבע); אפולו, אל ההכרה והתדמית, עבר אל המזרח; אפולו עושה קולנוע מולקולרי.
ביקורת - ביקורת דורשת אנשים אתים, שיכולים להתחייב למימוש הרצון; ביקורת אמנות דורשת כאלו שיכולים לתפעל את הרצון באופן אינטואיטיבי, שיכולים לייצר מופרכות בלתי-נמנעת.
ג.
גאומטריה
ד.
דיאלקטיקה – אמנות הויכוח, העלת טענות וטענות נגדיות; ייצור של הבחנות מבלי לייצר כל הבדל. מחשבה המונית. דיאלקטיקה היא "תורת ההגיון של האשליה", כפי שכינה אותה קאנט; והיא פושה בכל. (ראו גם: דבר, דרך, דראמה, דיוניסוס)
ה.
היום, כשהאדם מבקש להיות בן-זמנו (עכשווי, מוכן ומעודכן), כיצד נגיד: יופי, רצון, תשוקה?
היום, איך יאמר הגבר "אני אוהב?"; איך תאמר האישה "אני סומכת?"
ההוא – במאה ה-20 נקרא גם האחר. את האחר מחליף בהתעלמות מוחלטת ההוא.
ו.
וודאות – מה שנדרש כדי להציע מצע לפעולה, לקביעה. מה שנמצא מעבר לכל ספק; 'לזרוק חץ ולסמן סביב מקום פגיעתו את המטרה'.
וולגריות – הפוליטי, הכלכלי, המיני, החברתי, הסמלי, האחר מפרפרים את גסיסתם בוולגריות, ברחוב; שוכנים בכל פה, מתגלגלים על כל לשון. אלו הם סדרים של ההמון, ומשום כך אין לצפות לעידון.
ז.
זמן – הוויה.
מצוקת הזמן: אקזיסטנציאליזם
ח.
חֲפִיץ (גאדג'ט) - מחווה לגבר הרגיש (ראה גם: זרמים במאה ה-21: ארס-נובו). ה-חֲפִיץ הוא תוצר התרבות המובהק שהמאה ה- 21 משמרת מהמאה הקודמת כסמן של התפתחות וקידמה פורצת דרך.
מעמדו האונטולוגי של החֲפִיץ הוא הדמיוני-הממשי; העיקרון האפיסטמולוגי שלו הוא היותו מופרך ויחד עם זאת בלתי-נמנע; אמת המידה המוסרית שלו היא "תפעול אינטואיטיבי".
ט.
טלויזיה – הפיכת 'האפקטיביות הרגילה' לאפשרות.
י.
יומיום – הפיכת 'הרגיל האפקטיבי' לאפשרות. (המקום שבו הרגיל הוא אפקטיבי)
כ.
כשכח-הדמיון היה משרתם של שני אדונים – שיפוטי הכרה ומוסר – היתה לו אפשרות ממשית לבגוד; חייב היה לבגוד, חייב היה להיות מופרך ויחד עם זאת בלתי-נמנע. בלעדי זה אי אפשר לעשות מטאפיזיקה שימושית. בשעה זו, כשכח-הדמיון הוא האדון, כשהאפשרות היא מידת הפעולה ואין כל חירות, פילוסופיה היא חובה.
כלל: הפוך את הבושה מניע למעשיך.
ל.
לוסיפר: "נושא-האור".
להקה (או, אקדמיזם) – תופעה חברתית בזמנים של דקדנס.
"זו תקופה של אי-וודאות. המוות כבר קרה, ועכשיו צריך להתחיל מחדש. התחומים קורסים, כאוס מוחלט ואיש לא מבין את האחר. את האחר החליף 'ההוא'. אלו שמבינים נמצאים בקבוצות, להקות. המגעים הססניים. החיוך שופע. זהו הזמן שבו הפוליטי ניצב מופקר לחסדי ההמון. הסופיזם פושה ברחובות העיר, ונותר רק לקוות שפילוסופים יהפכו שכירי חרב." (מתווה לוידיאו-ארט)
מ.
מציאות: האופן שבו לועג היומיום לפילוסוף ולאמן.
מטאפורה: נביא עיוור (ראה גם: איך להיות לבן זמנך מבלי לסבול).
נ.
ניואנס: פרנץ'
ס.
סיסמא (סלוגן) – “המציאות בלתי-נמנעת; השגיאה בלתי נכנעת”.
ע.
בלתי-נמנע – סוג של הכרח. לרוב מתלווה אל ההרגל המגונה. מושג בלתי-נמנע הוא כזה שלא מותיר ברירה אלא להתחיל ולבנות את המחשבה סביבו.
פ.
פילוסופיה של המציאות - "אתם תגידו לי מה אתם רוצים ואני אחשוב על זה." (מתוך "לגיון הזרים: פילוסוף בשרות המציאות", עמ' 34)
פשוט - פשטות היא תנאי-אפשרות להפיכתו של הרגיל לאפקטיבי (ראה: רפי לביא ?). פשטות היא אשליה הכרחית המעוגנת באינטרס. לכן יש להיזהר ביישום שלה. כאשר משמשת הפשטות כערך, עדות לתקופה שבה הרגיל הוא אפקטיבי זה מכבר, היא הופכת פשטנית; חסרה את חוסנה המופרך לעמוד במקומה.
פרוורט – כאשר כח הדמיון שולט באמצעות כח השיפוט.
הפילוסוף הביקורתי אינו יכול להיות אלא הוא-עצמו, בכל עת. משמע להפוך עצמו זהה לעצמו.
צ.
ציור = מטאפיזיקה.
צילום = המדיום של האמנות.
וידיאו ארט = מטאפיזיקה (= ציור)
ק.
קטגוריה - kategoria – טענה, אמירה, האשמה. 1. (פילוס.) מושג שכל טהור; 2. (פורנו.) ייצור הבחנות מבלי לייצר הבדל.
ר.
אני תוהה האם זמן התגבשותה של כנופיית "הרועה הגרמני" חל בזמן נסיגת ונוס. מנסיגה לנסיגה היינו תחת חסותה של ונוס: שואלים על היפה, על המציאות, על הדמיון והקטגוריות שמכוננת עולם. ומקפידים בהופעה.
"הם ביקשו להאיץ אל המציאות בכדי שיוכלו לאחר להגיע אל העולם שתמיד מקדים להיות." (מתוך כתבים פילוסופים)
ש.
"שבתרבויות שוקעות, שבכל אתר בו ההכרעה היא בידי ההמונים, האמיתות נעשית מיותרת, מזיקה, מקפחת. השחקן בלבד עוד מעורר את ההתלהבות הרבה." (ניטשה, פרשת ואגנר, 37)
"בזאת אתה שחקן, בהיות לך תפיסה אחת יתר על פני שאר בני האדם: מה שנועד לעשות רושם של אמת אסור שיהא אמת." (ניטשה, פרשת ואגנר, 30)
ת.
תן וקח: תן דמיון-מודרך קח דמיון-מופרך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה