"האלים יודעים את העתיד, בני התמותה – את ההווה, ואילו החכמים – את מה שעומד בפתח", אומר פילוסטראתס. זו היא אולי ההגדרה הטובה ביותר לתפקידה של הפילוסופיה. המחשבה, בשמרנותה הטבעית, תמיד מאחרת: היא ממשיכה להשתמש במושגים של אתמול על מנת לתת דין וחשבון על המצב של היום – מצב, אשר בעבורו המושגים האלו כבר אינם בעלי רזולוציה מספקת. פילוסופיה צריכה לרפא את המחשבה מכבדותה ואיטיותה: להבחין בנקודות רגישות, באותם האזורים של מה שישנו (כלומר, של הסובסטנציה), בהם מופיעה החדש – ולייצור מושגים אדקווטיים שיאפשרו את חשיבתו של החדש הזה. המחשבה הזו תמיד תהיה מחשבה "לא בעתה", שכן החדש הוא מה שמצוי על הגבול של העת – מה שעדיין לא נכנס אל תוכו ועומד בפתח.
זו היא מטרתה של הקבוצה לאבחון של המצבים האקטואליים של הסובסטנציה – קאמאס. אנו ננסה לאתר את העומד בפתח – ולגרום למחשבה להשתוות למה שישנו באזוריו השונים: בפילוסופיה (בראש וראשונה – את השדה שגבולותיו נקבעים על ידי מחשבותיהם של אלן באדיו, קוונטין מיאסו, זיאן-לוק מריון, סלבוי ז'יז'ק וז'יל דלז), בקולנוע ובצילום, בפוליטיקה ובתיאולוגיה.
די לאיחורים – להגיע בזמן הוא הדרך היחידה להחזיק מעמד ב"עצם העניין". ולהגיע בזמן פירושו להגיע לפני הזמן, לפני שהזמן יספיק להתחיל – ולהישאר בתוך הנצח המתחדש באופן תמידי.