"האלים יודעים את העתיד, בני התמותה – את ההווה, ואילו החכמים – את מה שעומד בפתח", אומר פילוסטראתס. זו היא אולי ההגדרה הטובה ביותר לתפקידה של הפילוסופיה. המחשבה, בשמרנותה הטבעית, תמיד מאחרת: היא ממשיכה להשתמש במושגים של אתמול על מנת לתת דין וחשבון על המצב של היום – מצב, אשר בעבורו המושגים האלו כבר אינם בעלי רזולוציה מספקת. פילוסופיה צריכה לרפא את המחשבה מכבדותה ואיטיותה: להבחין בנקודות רגישות, באותם האזורים של מה שישנו (כלומר, של הסובסטנציה), בהם מופיעה החדש – ולייצור מושגים אדקווטיים שיאפשרו את חשיבתו של החדש הזה. המחשבה הזו תמיד תהיה מחשבה "לא בעתה", שכן החדש הוא מה שמצוי על הגבול של העת – מה שעדיין לא נכנס אל תוכו ועומד בפתח.
זו היא מטרתה של הקבוצה לאבחון של המצבים האקטואליים של הסובסטנציה – קאמאס. אנו ננסה לאתר את העומד בפתח – ולגרום למחשבה להשתוות למה שישנו באזוריו השונים: בפילוסופיה (בראש וראשונה – את השדה שגבולותיו נקבעים על ידי מחשבותיהם של אלן באדיו, קוונטין מיאסו, זיאן-לוק מריון, סלבוי ז'יז'ק וז'יל דלז), בקולנוע ובצילום, בפוליטיקה ובתיאולוגיה.
די לאיחורים – להגיע בזמן הוא הדרך היחידה להחזיק מעמד ב"עצם העניין". ולהגיע בזמן פירושו להגיע לפני הזמן, לפני שהזמן יספיק להתחיל – ולהישאר בתוך הנצח המתחדש באופן תמידי.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
מ'נקודת מבט גרמנית', כלומר זו שמתחילה בזמן ולפיכך זו שלא יכולה לחגוג את שיכרון הנצח המתחדש שלפני הזמן התנסחה עבורי דווקא התאוצה כמה שמחליף את האיחור, כלומר קודם לו. לדעתי קשה לפטור את האיחור באופן גורף, שהרי שלב ראשון בהתגברות על המטאפיזיקה ההיידגריאנית - האונטולוגיה - אשר מציבה את היש כמה שתמיד-מקדים להופיע היא האופציה לאחר אליו. כלומר אני מסכים שיש צורך להיפטר מן האיחור, ועד כמה שזו קטגוריה של התודעה (מהיגל ועד היידיגר) יחד עם זאת בכדי (להספיק)לאחר למה שתמיד מקדים לבוא אני מציע את התאוצה כמידת הפעולה. אני לא בטוח שזה מה שחיים אומר ביחס לשליטה בזמן. ומבקש להתגבר, יחד עם יואל, על תפיסת המחשבה כמקום/אירוע של סכנה. אור היום אינו מספק סכנה אלא דווקא בריאות. השאלה הגדולה בעיניי, והמשימה גדולה עוד יותר היא כיצד ניתן ליצור מחשבה בריאה (מחשבה לא דיאלקטית).
השבמחק