הפילוסופיה הפוסטמודרנית
וההבדל האֵינְטולוגִי והספק האי-תבוני
חיים דעואל לוסקי
מבוא
ספר זה עוסק בהצגתה של המחשבה הפוסטמודרנית, דהיינו, מחשבה הבאה אחרי המחשבה המודרנית וממשיכה\נסוגה\מתקפלת ממנה לכיוונים שונים. הספר מחולק לפרקים המהדהדים את השידור שערכתי בזמנו עם תרצה יובל ז"ל, העורכת והיוזמת של האוניברסיטה המשודרת, שיזמה את הסדרה שלי ועקבה אחריה בעניין רב. סיבות שונות מנעו ממני להוציא לאור את ההרצאות בזמן אמת, שנים שהעניקו לי את אפשרות לחשוב שוב ושוב על השאלה של הפילוסופיה העכשווית, ועל הצורה הנכונה לה בבואה להתקרב גם אל מי שמבקש לתעות, כמו ההוגים עצמם, בנבכי המחשבה המודרנית. הספר הנוכחי אינו מבטיח נגישות מיידית ואינו בא לקראת הקורא לאורך כל הדרך. נדמה לי שאני מבקש כאן לייצר מקום של ביניים: בין הלשון המפותלת, הנסתרת של המחשבה העכשווית המבקשת להבין את הזמן הזה, את היחסים בין המחשבה והמציאות בתקופה שאחרי המודרניות, לבין הרצון להבהיר ולדבר את המחשבה תוך הפנמת העובדה שהיא עדיין מתהווה ומשתנה מדי יום. גם אם החיבור הבלתי אפשרי כמעט, בין המחשבה המודרנית הפשוטה והבהירה לבין המחשבה הפוסטמודרנית, והדיבור המיוחד במינו בו בחרה על מנת לתרגם את עצמה לשפה מדוברת, נועד מראש לכשלון, ויצורי כלאיים, חיות היברידיות שאינן בעלות זהות מוגדרת נידונו לכליה, כפוסטמודרניסט, אני חי עם הכשלון טוב יותר מאשר עם הצלחות, והידיעה שהכשלון הוגדר מראש עודדה אותי בזמן הכתיבה והעריכה.
הקורא לא ימצא כאן תשובות פשוטות על השאלה מהי מחשבה פוסטמודרנית, או מיהם ההוגים והזרמים המרכזיים הפועלים והמפעילים אותה; בוודאי גם יחסרו שמות או מושגים; זאת משום שאף אחד מהפילוסופים המזוהים עם המונח "פוסטמודרניזם", לא התייחס אל עצמו ככזה במקרה הטוב, ובמקרה הרע אף סלד מהמונח וביקש להתנער ממנו ולנקות את שמו. כיוון שיש פילוסופיה\תובנות פוסטמודרניות מהן בלתי ניתן היום כבר להתעלם, אבל אין אף פילוסוף פוסטמודרני, הקורא יתקל בעמדות הנראות לו לעיתים ישרות ולעיתים הפוכות כשלעצמן ושונות לחלוטין ממה שהוא חשב או הכיר עד עתה כהגות "פוסטמודרנית". הניסיון הנעשה כאן הוא בעיקר לקחת אחריות על מה שאף אחד מההוגים המוכרים לא רצה לקחת עליו אחריות, להתייחס ברצינות להצעות שהועלו על ידי ההוגים השונים, ולהציב בפני הקורא את העיקר, את רוח הספקנות והאירוניה העצמית, את עושר השיח וריבודו, את ההכרה שהמחשבה הזו שאינה קלה להבנה כל שכן לעיכול, עוזרת למי שנפתח להבין את המציאות, להבין שהמציאות עולה היום על כל מחשבה, רגע המאפשר לו להשליך את המחשבה הזו ממנו והלאה. תכונה יסודית זו של המחשבה הפוסטמודרנית, אי היכולת להזדהות או לייצר רגשות נאמנות, היא תכונה שרק בדיעבד הסתברה לי כתכונה מבהקת. רק אחרי יותר משלושים שנה של מחשבה (בין הזמן בו למדתי אצל מישל פוקו בקולג' דה פרנס, אצל דלז בפריז 5 ו8 באמצע שנות השבעים ועד לארועי המציאות של היום שהוקצנו בהרבה ממה שבשנות השבעים נחשב כקיצוני ביותר וכונה ה"מצב הפוסטמודרני"), התגלה לי כי המחשבה הפוסטמודרנית חיה במישורים רבים בהיסטוריה של הפילוסופיה ובמה שקדם להיסטוריה הזו (הכוונה בעיקר לחלקים במקרא למשל), והיא כבר זמן רב מפולשת בסטראטות המעורבבות בזמן ובתנאי המציאות החומרית, מתוכחת עם הארועים ההיסטוריים.
הפילוסופיה הפוסטמודרנית מובילה בסופה לאפשרות של מחשבת מקור ללא מקור, שהיא עניין כמעט בלתי אפשרי מתוך הגדרה, לחשוב מחוץ למסילה בשני אופנים. עניין זה עולה דווקא משום שבאופן החמור ביותר, בפוסטמודרניזם נבנתה מסילה ברורה ובהירה, מסגרת מחשבה טקסטואלית שנכחה בכל דיון ובכל שיח שהפילוסופיה יצרה לעצמה כאסטרטגיה מרכזית לביקורת המודרניות. כל פילוסוף הגדיר לעצמו את מסגרת המחשבה הטקסטואלית, ההיסטורית והמתודולוגית, עוד בטרם הגדיר לעצמו במלאות את מושאי המחשבה המיוחדים לו, וידע עם מי הוא מתכתב וביחס למי (לאיזה פילוסוף, לאיזו שיטה, לאיזו תקופה הוא מגיב וכן הלאה) הוא חושב, על מנת שתיבנה עבורו מסילה פשוטה שלאורכה ולרחבה הוא יסרוק ויגיב, יצטט ויגרה את ההגות, כשחלק מהחיבורים מהווים לעיתים לא יותר ממרקם אסתטי משוכלל של פרפרזה בתוך ביקורת בתוך המצאה חדשנית של מונחים ומושגים, של ניאולוגיזמים שאינם ניתנים להבנה אלא על רקע מבואר של המקור עימו הם באים במשא ובמתן. הפילוסוף הפוסטמודרני סגר את המחשבה שלו לפני שהוא פתח אותה, עסק בסריקה ובעריכה מתמדת של טקסטים שלו ושל אחרים, מה שהפך את מלאכת הציטוט ואת מעשה הרפרנס לערכים מרכזיים, לתשתית מבהקת, אם לא של המחשבה בכללותה, הרי שבוודאי בכל מה שנוגע למעשה הכתיבה, להופעה ולבחינה האקדמית על כל הבטיה.
גם אם נדמה שהצלחנו להשתחרר באורח חלקי מהדיאלקטיקה, אי אפשר להתעלם מנוכחות הרעיון של לחשוב מחוץ למסילה, כארוע פילוסופי אליו המחשבה הפוסטמודרנית הובילה, מה שנקרא "המפנה התיאולוגי" או המחשבה הניאו-מודרנית. כיוון שהספר הנוכחי עוסק בעיקר באונטולוגיה ובאפיסטמולוגיה של הפוסטמודרניזם, לא אתייחס לארועי המחשבה הנוכחיים כעיקר, אלא כמה שעומד על פיתחה של המחשבה ונמצא בשלבי התגבשות שכיוונם אינו מבהק לגמרי. כיוון שהפוסטמודרניזם בנה חומות הדוקות סביבו, מתפצלת המחשבה בסיפה של התקופה הנוכחית, בין האפשרות האחת של לחשוב מחוץ למסילה, לבין האפשרות לחשוב בלי מסילה בכלל, ושתי המגמות כאחד מחייבות קודם לכן את ההבנה וההפנמה של כלא הפוסטמודרניזם, מערת אפלטון שנוצר מחדש בפילוסופיה במחצית השניה של המאה העשרים. ואם הפילוסופיה המודרנית הובילה לפילוסופיה פוסטמודרנית שאת הגיונה המיוחד אני מבקש לפרוס כאן, הרי שהבנת הפוסטמודרניזם מובילה בסופה לאפשרות של מחשבת מקור ללא מקור, מה שאני קורא "פילוסופיה עברית", או מחשבת ישראל הקדום, שהיא מחשבה ללא מסילה כלל, להבדיל ממחשבה מחוץ למסילה שעדיין משמרת את תוואי המבנים הסגורים של הפוסטמודרניזם. לטענתי, מה שחשוב הוא העניין שעל מנת להצליח להשיג את שתי הפרספקטיבות החדשות, אי אפשר לדלג על הפוסטמודניזם, ועלינו לעבור קודם כל בדרך החתחתים הקוצנית והמטרידה של המחשבה הפוסטמודרנית, דרך אותה אני מתווה כאן, על מנת להגיע אל הסף, אותו אני משאיר לדמיונו של הקורא כאפשרות בחירה בין שני הפתרונות שהגדרתי, אליהם אני מתייחס בעיקר בהערות השולים לאורך הספר.
המחשבה הפוסטמודרנית מבקשת בכל היסטוריה למצוא את האקטואליה שלה, להיות אקטואלית ולא רק על רקע המפנה שחל במחשבה הקונטיננטאלית. בכל תקופה נוכחות מגמות שניתן לכנותן "פוסטמודרניסטיות", מגמות המבקשות בכל זמן שהוא לערער על המחשבה ההגמונית ולהציב דרכים אלטרנטיביות להבנת העולם וקשריו עם המחשבה ועם השפה. כלומר, המונח "פוסטמודרניזם" אמנם נוצר אחרי המודרניות, אך הוא מהווה היום כותרת לגוף מורכב ועשיר של כלי מחקר וביקורת, באמצעותו ניתן לפענח רבדים חבויים של מאבק מחשבתי בתקופות אחרות בהיסטוריה של המחשבה, לחשוף רבדים שניתן לפרשם כשכבות של מחשבה "פוסטמודרנית" בכל תקופה ובכל זמן. בכל זמן ישנם כוחות מודחקים, מדוכאים, כוחות המבטאים את עמדותיהם של החלשים, המייצרים פילוסופיה משלהם, דרכי מחשבה, לשון מושגית ובעיות שאינן דומות לבעיות ולשאלות המנוסחות במרכזים הגדולים, עניין שלא הפך להיות מרכזי, ראוי ונגיש למחקר עד לניסוחה העכשווי של המחשבה הפוסטמודרנית. מקובל היום כבר ללמוד היסטוריה או פילוסופיה, אמנות או אומנות שאינה זו של המנצחים, חיה אז והיום בשוליים של המגמות המובילות בפוליטיקה ובתרבות, פעולות ומושגים המוכרים כבר כחלק מהכוחות החזקים שפעלו בעולם והשפיעו על דימוי והבנת המציאות. המחקר העכשווי פתוח לעשיה ולמחשבה של שכבות ומעמדות חברתיים, ללשונות אזוטריות ולארועים "חסרי ערך" המהווים גוף ידע שאין להפריז בערכו, דעת ולשון שלקחו ולוקחים חלק במאבקי הכוחות הממשיים המפעילים את ההוויה הפשוטה, הפוליטית התרבותית והכלכלית.
ההפתעה הפוסטמודרנית היא שהמחשבה מגלה היא עד כמה קשה הדבר, עד כמה בלתי מובן מאליו לה לעצמה להיות כה קרובה למישור השרירותיות הגמור של הדברים, להתרחק מהרפלקסיה הטהורה ולוותר על המיקום הנוח בו מיצבה את עצמה במודרנה, לחשוב את ההתגלות של העולם למחשבה מחוץ למחשבה הקאנטיאנית, מעבר לקישור הדתי והפנומנולוגי כאחד. הבנת ההתגלות של המציאות החיצונית, המציאות שאינה יודעת להבחין בין טוב ורע, חשוב ולא חשוב, ראוי ובלתי ראוי, חשובה להבנת המצב הפוסטמודרני ומה שמעבר לפוסטמודרניות, והיא קשורה להבנת החילונות (ולא חילוניות), למעֵבר לדתיות שהיא חלק מההבנה החורגת מהרגע בו הפנומנולוגיה מבינה ומפנימה את נוכחות האל בתוכה, מחשבה שנוצרה מתוך ויכוח עמום עם קאנט (למשל בספרו הדת בגבולות התבונה......). המפנה שחל במחשבה הקונטיננטאלית בפריז בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים, קשור לדיון בהתגלות - מהו המגולה, או מהי ההתגלות שאינה רק גילוי כושר השיפוט הן בעבודה הקאנטיאנית הקשורה לביקורת השיפוט, או למה שקרה אחרי שקאנט קבע את גבולות הדיון, דרך הפנמת הזמניות והרגעיות הקשורה להבחנה ולהתגלות, הבנת הרקע ההיסטורי והפנומנלי של הדבר הזה עצמו, גילוי כושר וכוח השיפוט שאינו מובן מאליו בכל רגע או לכל תקופה, אלא מסומן על ידי השפה המקום והתרבות בתוכו הוא צומח.
הזימון של הזמן לתוך המחשבה, לתוך היחס בין הביקורת של השיפוט ביחס למחשבה הביקורתית והמחשבה הנחשבת קודם, הדטרמיניזם (ההיסטורי) המופיע ביחס בין חוש להבנה, מובן על בסיס של שיפוט קובע, של מחשבה המבקשת את הבלתי אפשרי, הבנת השאלה הנוכחת ללא פתרון של הבנתה העצמית ביחס לחוץ, הרצון שלה להיות נכונה, להתייצב, לקחת חלק בחינוך, בתרבות בחיים עצמם. באורח בסיסי השיפוט הקובע אינו יכול להתייחס או להכיר את הארוע עצמו וכל שכן את הארוּעִיוּת והארעיות של הארוע שאינו יכולה להגיע בפשטות אל הסובייקט החווה, אינו ממוסד רציונלית או יכול בפשטות להתייצב על גבולו של הסובייקט, על סיפה של התודעה ללא שהלשון נוכחת שם לעקוב ולדווח. הצעתם העכשווית של הניאו-מודרניסטים היא ההבנה של העיבוד של השיפוט הביקורתי, פתיחה אחרת לחשיפתו של הסובייקט לארוע אותו חושבים מחדש באקטואלי כחוויה פנימית, דהיינו, זוהי מגמה שלקחה בחשבון את המתווה הקאנטיאני, את הביקורת הפוסטמודרנית הדורשת שחרור משעבוד לסובייקט הגמוני, אוניברסאלי ולכיד, ומעוררת עתה את היחס העודף הנותר בהוויה, לקשור שוב את קצוות האני בקשר בין הרגישות הפרטית להוויה, לבין הניכור והאי יכולת להתרגש ולגעת באחר, מתוך מה שנדמה כאופק אוטופי בעל קירבה חשודה לתיאולוגי, הדורש שמירה על ערכי ההוויה בגוון האנושי שלהם, ועל הנגישות הלשונית האפשרית אליה (תוך דיון מתמיד בבעיות הייצוג ומסירת העדות וסימון העקבה הלשוניים) בכל מקום ובכל זמן.
הרצון להשיג את מה שדיקרט קורא ה"מחשבה הברורה והבהירה", הוא רעיון העומד עדיין כמבנה מאתגר של המחשבה, והוא מקופל לתוך המחשבה ברשתות של מושגים, הוגים וארועים המייצרים את הנקודה הסינגולארית המרתקת המהווה נקודת נגישות לארוע של המחשבה השואלת שאלה, חוויה שהיא גם שכלית וגם חושנית ללא הפרדה (בניגוד לרעיון של דיקרט), חשיפה מחדש של אופק מטפיזי בשלהי המאה העשרים. עודפות החוויה החושנית-שכלתנית שאינה ניתנת עוד להפרדה מהרקע שלה, שמירה על הרצון הקרטזיאני של נהירות טקסטואלית ומושגית, שימוש בלשונה המסורתית של הפילוסופיה ושעבודה לחוויה הפנומנלית בהווה הפוסטמודרני, מכיר בקרע ובשסע של ההיסטוריות ושל ה(חוויה)אמפיריות כאחד, ומבקש להציב חזרה את הפרויקט של התנועה המודרנית לעבר המוחלט. מושג המוחלט שהיה זר לחלוטין למחשבה הפוסטמודרנית, לרגע בו נולדה מחשבת הערעור וההתנגדות, הרעיון שהחיים יכולים להחזיק מעמד כנגד התודעה וכנגד אדנות המחשבה, נולדו מחדש בתודעה המכירה את היותה מעבר ומחוץ לכל מושג של דת או של דתיות, מחוץ לרעיון האמונה ולמחויבות אמונתית-מסורתית, שאינה קושרת את הגילוי הפרטי לגילוי הכללי, מוגדרת עתה מחדש כאפשרות של ידיעה מתוך התמודדות אחרת עם הפרקטיקה של הדת והמדע, אובייקט חדש של הכרה שאינו קשור לוודאות או לאני הפנימי או לחרות או לדיון בנפש כמכירה.
מה שעולה מהפתיחה של המחשבה הפוסטמודרנית את עצמה לחיים החיצוניים בממד הפחות זוהר שלהם, המחשבה שניתן להבין כיצד החיים הפוליטיים וההיסטוריים, ובעיקר הכלכליים, מעורבבים בציור היסודות הרעיוניים והמושגיים של המחשבה עכשיו, מעניקה הרחבה לפיזור ולשוני, להבדל ולהשעיה, לניסיון לשמור על סובייקט המסוגל לחוות ולהתגלות ולא לאבד את עצמו בסבך הלא מודע מחד או התשוקה לרציונלי מאידך, והיא מציבה את ההתגלות בגבול היחס בין המדע והמוסר המפר את שני ההבטים האנושיים כאחד, בהיותו לא שליט על מרחב הסובייקטיביות שלו, לא מסוגל להעמיד מחדש את השיפוט הקובע. אי המסוגלות הזו היא הרגע אותו הטקסט מנסה (ונכשל) לתפוס, בה (ה)אני מנסה לאחוז רק על מנת להרפות.
זוהי מהותה של הסינגולריות המתגלה במחשבה הפוסטמודרנית, במה שהושג מהחוץ מתפתח במחשבה שאחרי הנקראת בינתיים – ניאומודרניות שהיא לא סתם מודרניזם מתוגבר, אלא שיטת מחשבה חדשה אשר יוצאת מיסודות המודרניות אך מגיע למסקנות שונות בתכלית, שם שאינו מסכם עדיין את ההתרחשות כולה, אלא רק כותרת רגעית למעין סינתזה של הרגע הקרוע, השסע בתנאי האפשרות של ההכרה, הסובייקט שעמד במרכז עבור קאנט, והוא החוזר אבל לא למרכז אלא למקום אחר בו הוא אינו בעל תודעת עצמו, אלא בעל הבנה הנעה בין הכרת הסכנה שבשאלה, בביטול, באי זיהוי, בביטול ההבחנה ביני לבין האחר, לבין התחושה שהסובייקט לא התפורר עדיין לחלוטין. אחרי שאבדה התבונה להגיע אל מעבר לעצמנו במחשבה הפוסטמודרנית, היא חוזרת במחשבה שאחרי בצורה המחדשת את המחשבה הביקורתית בחלקה, את המחשבה הפנומנולוגית בחלקה ואת המחשבה הקרטזיאנית בחלקה, מה שהופך אותה למחשבה מטולאת, מחשבה מפורקת חסרת רגולציה שאינה רואה כבר את הפרוק אלא את המוחלט החדש.
ההגות הנפרסת כאן שוקדת על השילוש ברמותיו השונות, שאינו מיוחד לפילוסופיה הפוסטמודרנית, הנוצר והמתקיים מתוך החילונות של המחשבה הנפרסת באמצע שבין המודרניות לניאו מודרניות, שתיהן שיטות דתיות הפועלות להחדיר ולהכיל בתוכן את אפשרויות השחרור שלהן כדת, כלקיחת אחריות והכוונה של הסובייקט שלא מתוך החומר אלא מתוך איזו התגלות, של התבונה והתבוניות או של הרגש והרוויה. הסובייקט אינו משתנה ואינו מבקש להקנות לעצמו משמעות אחרת, חדשה, אינו חושב שהוא זקוק להתגלות או לנטיה לעבר מה שהוא אינו, מה שהוא היה רוצה להשיג, אם במישור התבוני או במישור הנפשי, אלא להיות, לעמוד במקום של התגלות ההיסטורי עבורו כמרחב של פעילות בהיסטוריה הזו, מעניק לעצמו מובן חסר מובן, כעבודה עצמית שהיא מעבר לפנומנולוגיה. עבור הסובייקט ומחוץ, אם אפשר לומר כך, לעצמו מתגלה האחר לא כבסיס לאיזה שיפוט או תבוניות, אולי מעין עבדותיות פנימית, שעבוד במובן המקראי, זה המעמיד את עצמו מרצון, הבטוי המיידי של הינתנותו ונתינותו לרשות הזולת, ההתגלות של הרגע שאחרי הפוסטמודרניות, המקום של התגלות הסובייקט מתוך ראשוניות האחר המעיר אותן מתרדמה דוגמטית, משקיעה באני וחקירתו האינסופית (ברפואה, בפסיכואנליזה, במדע, באמנות), הופך אותו לגלוי, למואר במובן הכי חומרי שיש. החזרה לסובייקט אינה מחזירה את הסובייקט המודרני כפי שהוא נתפס, אלא מעמיד את המצב הסובייקטיבי, את רעיון הסובייקטיבציה כהצבה שהיא מעבר לשיפוט ולרפלקסיה כאחד, ולא רק מתוך אי ההסכמה לחשוב על ביקורת ההווה, או על פרובלמטיזציה של מעמדו ויחסו אל מוסדות הכוח המבקשים להציל את עורו מאחריות, אלא, כמה שמבקש עתה לשמור על מרחב של נגישות לעבר אופק של מובן ולגיטימיות ביחס למעמדו של מי המגלה מחדש את הרצון אל האחר כחלק מחיי הקהילייה, כחלק מחיים של שיתוף המצהירים על אחריות לתבונה השיתופית. מה שמעביר את הסובייקט מעבר למעמדו בכאן ובעכשיו לעבר מימוש לגיטימי של קיום על מישור אוניברסלי כנקודת מוצא בלבד, שאינה ראשית או אחרית, שאינה אומרת דבר על מה שכל זה מתכוון להיות או לחדול מלהיות, דהיינו, התמקמות הסובייקט בחזרה בתוך יחס "דתי" לכאורה אל ההוויה, התקדשותה של דת ללא אלוהים המוצאת את מקומה מחדש ברוחו של האדם מתוך הבנת המהפכה המרקסיסטית והפרוידיאנית כאחד. זהו מבנה הנע מההיסטורי אל עבר הרצון לקבוע שוב איזה מוסד רעיוני של מוסר טהור ומוחלט, לחא נגוע ולא מוכתם, בהפיכתו של הסובייקט לחלק פועל המעניק לעצמו מעמד באמצעות מחשבה רפלקסיבית (כמו אצל קאנט) שלוקחת בחשבות את ההיסטוריות שלה, את המחויבות לתנאי הייצור ההיסטוריים של הדעת, מה שמצדיק בדיעבד את ההתגלות המוגבלת במסגרת התבונית-תבניתית המעלה את החוק הקדום, את נוכחות ההשעיה של האני למען הכלל, מה שמחזיר עתה את התבונה באורח ביקורתי, לברור השאלות שעמדו למחשבה בארוע הקודם של המפגש עם מקורותיה הנוצרים-יהודיים.
מעבר לתורה ולתוכן יש תגובה מיידית למה שדובר, לדיבור, לדיבר של "הנני", אבל לא מול ישות עליונה מחוקקת אלא מול ישות חסרת חוק ובוודאי שאינה עליונה, אלא ארצית, תחתית ופורעת חוק. מתגלה מעבר להבנה בהוויה מאומה מעבר למה שישנו שם כמה שנכון להשתעבד לאותה התגלות שאינה פנימית אלא תגובה חיצונית לנוכחות של משהו, לחוץ המצליח להחדיר את שאלת הסובייקטיביות, להניע את מה שמגיב מיידי בפעולה, ולא לעבר מה שהוא מביא מהלא קיים של הזמן. הרדיקליות של הינתנותו של האחר המעניק את עצמו והופך את הסובייקטיביות למשנית, היא התגובה המיידית לחוסר היכולת שלה, כקטגוריזציה של עצמה, לראות בסובייקט כמי שלוקח על עצמו מחדש אחריות שאין לה חוק אחר שהוא מעבר למה שניתן לו על ידי האנונימיות של האחר, אותו הוא לקח על עצמו כמה שקודם לכל הכרה או מחשבה, קודם לסובייקט הרפלקסיבי של קאנט, או למה שהתפרק לתוך הכאוס הרגשי של הפוסטמודניות. הרצון אינו קורא לשיפוט סובייקטיבי של הדבר, של ההוויה, שכן מסתתרת כאן אולי היכולת שלנו להענות היום לקריאה הפנומנולוגית של האחר המתכוון אלי, קריאה נתונה בתוך הרפלקסיה והפנומנולוגיה, הינתנות שאינה ניתנת לרדוקציה. הכל קורה מחוץ לנוהל הפנומנולוגי שערך אותה בעבר במסגרת האפשרי, שואל שוב את השאלה אודות האחר המאפשר לי להענות ולהשתעבד אליו במיידיות ובאין זמן, מה שקורא תמיד בבהילות המייצרת את הזמן האחר, והוא נענה לזמן שלי (בשונה מהזמן העומד והנתון לרשותי), שהוא הזמן שהסובייקט העומד מולי מייצר במשא ומתן של הנתינה הכפולה של שנינו לחוק האחד המלכד את ההוויה שבאפשר, הוא מה שנקרא כיום המוחלט, שכן אין מאומה מעבר להינתנות שהיא מעבר לזמן ולנוכחות בהם הזמן נולד (בניגוד להיידגר). כל מה שבזמן עולה באחריות ובהיענות שהיא תמיד כפולה אלי ולאחר, שהיא הקריאה המוסרית הקודמת גם לפנומנולוגיה ולא רק לאונטולוגיה, שכן אני מעניק לאחר את כל זמני שמעולם לא היה שלי (ברשותי).
רשומות
