המחבר הדברימי מעמיד לראשונה את הראיה, כגבול מגביל ופותח כאחד, גבול הראיה המגיע עד לאזורי האפלה של העיוורון, מחד, והגבול ההפוך, המוביל מן העיוורון אל הראיה של מה שאי אפשר לראות, שרק דרך האפלה ניתן להגיע אליו, האפלה בה נמצא המוחלט, מאידך. משה, ראשון הנביאים רואה את מה שהאל מראה, את האי אפשרות לראות באמצעות החיוץ, ההעמקת הגבול והבנת יכולתו של האדם, להיות מוקף ושרוי בכשלון, ב"לא תוכל", המעורר את החדירה לשסע הגדול של סכנת הקיום, שסע האבדן עצמי של הדעת (ובקיצור – השגעון), בה שרוי הנביא הרואה את מה שבני האדם האחרים אינם רואים. "לֹא-נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן-נָבִיא אָנֹכִי", אומר עמוס,[5] ואת מה שאני שומע מהאל אתם אינכם רואים, סתירה הטומנת בחובה את מהות העונש על העיוורון. המסע אל סף הראיה של משה, מסתיים בחסם המחדד את פצע גבול היכולת האנושית, אותו פצע ההופך בעמוס, לסיבה לחורבן, עיוורונו של האדם לדברי האל הנסתרים מפניו והנגלים לנביא, סכנה הטומנת בחובה את החורבן האינסופי על אשמה בה איש לא אשם, אותה אשמה שנקבעה במעמד הסנה הבוער מתוכו מצווה האדם שלא לראות: "וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ".[6]
האדמ(ה) הטמא(ה) הזה הצמיח את העברית של ממלכת ישראל הקדום (נמחתה מעל האדמה בשנת 720 לפנה"ס, ארבעים שנה אחרי נבואת עמוס. שאלת שאריות התרבות הישראלית הקדומה, האם ברחו גולים ליהודה או שנעלמו, עומדת במחלוקת בין הארכיאולוגים), שפה הקרובה להוצאה להורג של עצמה, נתונה בסגירות השימוש ההווי בדיבור העכשווי, סגירות אותה אני מבקש לפתוח, ולא בשלילת הפוליטי והקונטקסטואלי (בהפיכתה הקלסית לשפת קודש) אלא דרכו. כיוון שמטענו העכשווי של דיבור זה חוסם את האפשרות שלוינס מייחס לדיבור, את כוחו להוביל אל מעבר להוויה, יש לעשות שימוש במיסטיקה רציונלית, במחשבה המפתחת את חשיבות המבט האנושי החוזר אל עברו של האל, והחותרת למצב שבו נוצרת שלילה כפולה המאפשרת את הנוכחות המשותפת לאדם ולאל, ולו גם בהיעדרם. תחת הפרספקטיבה של מעבר הפוך, מהדיבור לנראות, אפשר לקרוא בלוינס, הכותב: "הדיבור מסרב לראייה כיוון שהמדבר אינו מחלץ מעצמו רק דימויים, אלא נוכח באופן אישי בדיבורו, חיצוני לכל דימוי שיותיר אחריו... המדבר נוכח בהיראוּת שלו, בלתי מותאם למובן שהמאזין מבקש לחלץ ממנו כמו תוצאה המתקבלת מחוץ ליחסים עצמם של השיח... השיח הוא שיח עם אלוהים ולא עם שווים, בהתאם להבחנה שקבע אפלטון בפיידרוס. המטפיזיקה היא המהות של שפה חדשה המדברת עם אלוהים המוליכה אל מעל להוויה".[7] שיח בין הסופי לאינסופי, שיח מעוות בהיותו מעצם מהותו, טרנסגרסיבי, חוטא לאמת של היחס הנכון, היחס ההדדי, נוכח בחסם של העברית החדשה, המעצימה את האפשרות להיראוּת של אלוהים החסר, כפי שלוינס מציע, באמצעות הדיבור המשמיע את המימד הרדיקלי הגלום בעברית, ולא בשום שפה אחרת. העדרותה ונוכחותה בהיסטוריה, השותפות הדיאלקטית שלה בארועים ההיסטוריים תוך שמירה על מעמדה כמחוץ להם, מסיבה את בת הקול הזו ומשׂרגת את המחשבה והדיבר בשני רבדים טרנסגרסיביים: הקודש והחול, הקדום והעכשווי, האתי והיומיומי, הטהור והמעָוֵל. הקונטינגנטיות של השפה העברית, ניתוקה הלא-מנותק מה"מקור" הקדום וההדהוד החסום, מאפשרים לדובר לשקוע במשמעות אֵינתיאולוגית, במחשבה התופסת באורח שונה את הפנומנולוגיה, כניסיון לחלץ את המקור הקדום והלא מוכחש של ההוויה מתוך השפה הפילוסופית. העברית דוברה באופן בו היא נכחה מאז החורבן, ולא רק שלא הוכחשה או הוסתרה אלא נשמרה בטהרתה המוכתמת כ"שפת הקודש", דהיינו, נראותה כ"מקודשת" (דהייינו, תמיד בדיאלוג בין הסופי לאינסופי) הפכה אותה למקום חסר מקום מטפיזי. אך במקום להיערך נגד המטפיזיקה, שכיסתה את מחשבת המקור והאמת באמצעות התיאולוגיה השלילית, ולחשוב על קץ שאינו מגיע, על הכליה שהתבונה ממאנת לממש, בהעמדתה העצמית בגבולו של הידע המוחלט, כפי שנאמר - "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".[8]
אי היכולת להעיד על פני האל, מעידה על התמקמותה של השפה בגבול הכפול של ההעדר והנוכחות, מקום בו המחלט מתפרק כמה שרואה הכל - משה הרואה את גבול השפה, א תמה שאסור לו לראות, וכמה שמחטיא (במובן של טרסנגרסיה) ומותיר את המכלול כלא נחשב, שלמותה של החווי ההמיסטית היכולה להשיג את נקודת המבט האלוהית על העולם שעוד לא נברא. אני מבקש לכן לעורר את הנוכחות הקונטינגנטית של העברית חסרת הקדוּשה, את האפירמטיביות של הדיבור העברי הקדום, דרך ההיפכא מסתברא שלה בעברית כתומכת בציונות הכובשת, המכשילה במכוון כל ניסיון להקשיב "רק לטקסט": הפוליטי חוסם וחושף, מניע ומשתיק. אני מציע לחשוב כנגד קווי המתאר הפנומנולוגיים, המציבים את המבע כמקור למשמעות ולהכרת הזולת. אני מבקש לעמוד על כישלון הניסיון לגשת, באמצעות הטקסט, אל השפה שאינה מתגלה בשל המִירחוּב הפוליטי שהמציאות מחוללת בהוויה, כישלון שלוינס ופילוסופים אחרים בזרם הפנומנולוגי סירבו לקבל. אני משליך את עצמי, לא אל עבר העולם, אלא אל עבר החנק הלשוני של השפה המדוברת במציאות הפוליטית ובתקשורת, הכובלות את הטקסט בסד מובניו המוסכמים.
[1] מקור המילה בשמו של ספר דברים (משנה תורה) כפי שהופיע בתרגום השבעים, ביוונית Δευτερονόμιον, ובלטינית - הוולגטה - Deuteronomium.
[2] שמות יט, 11, ושוב בהדגשה כפולה (ויראו, ויחזו) בפרק כד, 10-9: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ".
[3] בפסוק גלומה גם האפשרות האקזיסטנציאליסטית לבחור במעשה ההתאבדות, כלומר כן לראות את האלוהים ואז למות. אפשרות אחרת היא לשים את הדגש דווקא על הרישא, על ה"לא תוכל". אך מהי משמעותו של הלא תוכל? 1. אינך יכול להיות נתון במלאות בכוליות הכוללת רק אותך. 2. לא תוכל לראות, כי הלא מוכל אינו רואה, והמוכל – האל עצמו – הוא הרואה, 3. לא תוכל לראות את פני – הדגשתם של הפנים מבדילה אותם מן הגוף המחזיק אותם. את הפנים, אין בכוחו של הלא מוכל לראות, אך בכוחו לראות חלקים אחרים בהווייתו של האל שאינם פניו. השאלה היא כיצד נחלקת ההוויה, והאומנם פני האל ממצים את מלאוּת הווייתו. לוינס יפתחַ תמה זאת ביחס לחשיבות המפגש עם הפנים, שאינם נראים כשלב המעבר מהנראה אל הלא-נראה. 4. לא תוכל כי לא יראני האדם, או החי, כי פשוט אני אינני, כי אני לקוי בהווייתי השלילית האינסופית.
[4] בלשונו של ניטשה הייתי מכנה טיעון זה לוגיקה של אפירמציה, לעומת הלוגיקה הדיאלקטית שבנויה על השלילה. המעשה האנושי מחייב את דבר האל, אותו האדם מדגיש ומממש, affirm.
[5] ראו: עמוס ז' 14.
[6] שם, 17.
[7] ראו: לוינס [2010], עמ' 249-250.
[8] כותב בטאיי: "נניח אפוא שאני האל, שאני נמצא בעולם עם הבטחון של הגל (המסלק את הצל והספק), יודע כול ואפילו יודע למה תבעה ההכרה השלמה שהאדם, הייחודים המרובים של האני וההיסטוריה יתהוו; באותו רגע בדיוק מתנסחת השאלה המכניסה את הקיום האנושי, האלוהי... הרחק ללא שוב אל תוך האפלה: למה צריך שיהיה מה שאני יודע? למה זה הכרח? בשאלה זו חבוי – הוא אינו מתגלה תחילה – קרע קיצוני, עמוק עד כדי כך שרק שתיקת האקסטזה משיבה לו." בטאיי, ג'ורג' (2010), החוויה הפנימית (תרגום: דניאלה יואלי, רסלינג, תל אביב), עמ' 153.
רשומות
