אותות פעולת החיבור/צירוף – השליטה המוחלטת של כח הדמיון על המחשבה – ניכרים. (ואני חוזר על המלצה ישנה: אם היית כותב בגרמנית היית פשוט יכול להפוך את זה למלה אחת.)
אני אתייחס בעיקר למה שעולה בסוף הדברים.
את שורשי הבנת (מושג) ההתגלות, ובעיקר כפי שהיא מובנת בהקשר של ניתנות, יש למצוא בדקארט. דקארט – אביר האמונה המודרני. שהרי ההתגלות, כמו הניתנות, כרוכה באמונה – יש (לדעת) לקבל אותן. אולי כפי שהאמונה נטועה בבסיס הפרויקט שלך, זה שעל פי עדותך אורבות לו סכנות שונות ומשונות.
אפשר לומר שבמובן זה ההתגלות אכן הופכת את 'הסובייקטיביות למשנית'. אלא שאפשר להעלות שאלה בדבר עצם הקישור בין התגלות וסובייקטיביות עד כמה שעבור הסובייקט ההתגלות אינה מהותית או הכרחית – כמעט זניחה (אפשר לחשוב על האופן שבו מושג ההתגלות והניתנות משמשים את קאנט לעומת דקארט). זאת ועוד, יש לזכור שהסובייקט אינו אדם, הוא יותר כמו השריון של בן האדם – הדמות של האדם – מה שמאפשר לו להכיר במציאות ולפעול בעולם. בלשונך, הייתי אומר, מה ששם-לעיל את האדם (והאחר), כמובן-מאליו של המחשבה. לכן שאלת האמונה קשורה באמת לאופן שבו קאנט חושב על האדם, לאחר סיום הפרויקט הביקורתי. (הכתבים 'האנתרופולוגים' כפי שקורא להם היידיגר)
מן הפרספקטיבה הביקורתית – זו המציבה לנגד עיניה את המציאות (וכפי שאתה טוען על המחשבה שלך) – אמונה היא הפעלה (לא מבוקרת) של כח הדמיון. רוצה לומר: בכוחה של האמונה להתגבר על שאלת הסמכות של האידיאלים של הכח המדמה – אושר, פשטות, בריאות – לקבוע את הרצון ולהנחות את הפעולה. שם מצויה הסכנה שבקשר בין מחשבה ואמונה. במילים אחרות, זה נכון שיש רגעים בהם המחשבה חושבת מושגים גרידא. מפעילה אותם, צרה בהם צורות, מלכלכת אותם – רואה בהם אידיאלים של הכח המדמה: כלומר אנליטים -אפוסטריורים. שם המחשבה דורשת את האמונה. ואולם זוהי אינה תכליתה של המחשבה המבקשת אחר המציאות. כמו שאתה אומר במדויק זוהי 'קדם-מחשבה'. המציאות אינה עניין של אמונה כי אם של המחשבה של הסובייקט, או מחשבה סובייקטיבית – עניינה הוא המחשבה האקטואלית. משם אפשר יהיה ללכת הלאה. רק במובן זה יש לחשוב את הסובייקט 'מעבר לכח השיפוט' באמצעותו הוא מופיע על במת ההיסטוריה של הפילוסופיה, כמה שמציב את עצמו מתוך 'מלאכת השיפוט'. עדות לכך תוכל למצוא כיום, בשלהי העידן הקאנטיאני, בשעה שכל אחד הוא סובייקט משמע מממש עצמו באמצעות כח השיפוט. אולם אין להתבלבל בין אירוע זה לכך שהסובייקט הוא תמיד-כבר קביעה של האדם. בהקשר זה הסובייקט, ובהבדל מהאחר, גם אינו 'מעניק את עצמו'.
המציאות מדומיינת – קשורה או שייכת לדמיון, לאדם – עד כמה שהמציאות היא לוגית, שיש לה לוגיקה. לא בזכות פעולת הצירוף האינסופי שמנסה לחקות ולעקוב אחר זרימת החיים והזמן. (לכן המופרכות – שאני קושר לפעולת הדמיון – שהיא קטגוריה של הממשות, קשורה במציאות).
דבר נוסף שבו נדמה לי שאני חולק עליך, ועד כמה שאני מבין זאת – כלומר, לדעתי – האחר לעולם אינו יכול להיות נתון לי באופן רדיקלי. אם כבר הרי שהניתנות הרדיקלית של האחר אינה אלא גילגול של 'הסובייקט הקאנטיאני': האופן שבו אני הוא האחר והאחר הוא אני, שמתקיים ביננו איזשהו קשר (זהות?) בסיסי או רדיקלי. בקצרה, אפשר לומר כי 'המרחב של ההינתנות הרדיקלית של האחר' מסתמן דווקא כמה שאפשר לכנות 'המרחב הפרוץ של הטיפשות'. (ואולם אם רואים בסובייקט מעין שריון של האדם, הרי שאי אפשר לחלוק את השריון שלך עם האחר). זאת ועוד, אם כבר אנו עוסקים באקטואליה – למה בכלל שהאחר יהיה נתון לי באופן רדיקלי? מה אנחנו לא מספיקים לעצמנו? אנחנו לא כלכליים, פוליטיים, מיניים מספיק? ומה אני יכול לעשות עם הרדיקליות של האחר? כלום. כמו שאתה אומר: "אני מעניק לאחר את כל זמני שמעולם לא היה שלי (ברשותי)." (– קאבל אמר שתגובה הולמת למהלך של קאנט 'לוותר' על האמת היא: 'תודה על שום-דבר'. אני חושב שהגיע הזמן להפסיק להגיד תודה עבור כלום. יש לומר תודה עבור דבר-מה.) 'ברדיקליות של ההינתנות שלו' כלומר מעבר למה שהוא 'סתם-כך' עבורי, בן-אדם, האחר אינו אלא "הוא"; וההוא אינו מעניין אותי כפילוסוף.
האחר מעניין אותי כשהוא נותן לי מושג, רעיון, הבחנה. זה מה שהמחשבה צריכה. המושג או הרעיון דורש את השיחה עם בן-אדם חושב – לא את ההינתנות הרדיקלית שלו. עם כל הכבוד. לכן האחר אינו יכול לשמש כבסיס למושג ההתגלות או ההינתנות ובטח שלא אלו הרדיקלים. (תחשוב מה זה אומר ביחס לפילוסופיה / להיסטוריה של הפילוספיה: איך קאנט, או הייגל, או דלז 'ניתנים' לך – דרך הספרים, המתורגמים – 'בהינתנות רדיקלית'? הם נותנים למחשבה שלך מושגים, רעיונות, וכן גם חוויית קריאה של פילוסופיה, שיכולה להיות רלוונטית יותר או פחות.) אני מסכים שהאחר קשור בהינתנות ובהתגלות, ושאפשר לסמן אותו כנקודת המגוז של הניתנות. יחד עם זאת אין לטעות באופן בו מתפקד המושג במציאות: 'האחר' הוא מקור של שפלות המחשבה – של נטייתה להסדרת הקיום בצוותא (בהבדל מקאנט שביקש להסדיר את המחשבה, את השיפוט) – ולכל היותר, כשהוא באמת טהור ורדיקלי, של מה שניטשה מכנה 'נחמה מטאפיזית'.
לכן, וככל שהדבר נוגע למציאות, למחשבה אין אחר, יש לה רק את החבר.
וכמה מילים אחרונות על המציאות והקדימות של האדם:
- הפילוסופיה מבחינה בין האדם והמחשבה.
1.1 עניינה של הפילוסופיה הוא המחשבה. עניינה של המחשבה הוא המציאות.
1.2 המציאות היא 'יסוד רביעי', המובחן משלושת מרחבי הידיעה של האדם - "מדעי הרוח": גוף,שכל/תבונה, נפש (תודעה עצמית). לכן מחשבה שמוצאת עניין במציאות אינה יכולה להיות דיאלקטית במהותה.
1.3 האדם וכל מה שנלווה אליו – כמו העולם, המדע, הנסיון, החוויה – הוא המובן-מאליו של המחשבה בשרות המציאות. המציאות אדישה לאדם, ובכלל זה לרצון שלו.
1.4 אפשר להוסיף ולהדגיש: ידיעת הנפש, ובכלל זה ידיעת המחשבה, אינה שקולה לידיעה הפילוסופית. במובנים רבים היא אפילו הפוכה (אפשר לדוגמא לראות כיצד הנחת הידע היא הפוכה ביחס לאנליסט = זה שיודע, לעומת הפילוסוף=זה שאינו יודע, שמדבר דיבורי סרק). רק בדבר אחד הפילוסוף אינו מבקש לטעות: בהערכת המציאות, בגזירת המושגים בהתאם לקביעות של המציאות. (ומכאן אפשר שנגזור כי פילוסוף המבקש את הטעות, אשר אינו חושש לטעות, אינו עוסק במציאות).
- האדם קודם למחשבה. זו התובנה שבבסיס הפילוסופיה הביקורתית של קאנט.
תובנה זו משמשת ומעצבת בצורתה הוולגרית את העולם בו אנו חיים, בו ייחודיותו של האדם נודדת חסינה במרחבי האפשרויות שלה להופיע.
2.1 הצבת האדם כקודם למחשבה עזרה לקאנט להגדיר את מרחבי הידיעה האנושית, לנסח את גבולותיה, ולעמוד על אופייה. קדימות האדם איפשרה לקאנט לנסח את מושג תנאי-האפשרות (את הקטגוריה הלוגית של המשפט הסינטטי-אפריורי) ובכך לקבוע את הבסיס ההכרחי להכרת העולם, ולהבטיח את (ידיעת) הנסיון. לכן מושג המציאות אינו משחק תפקיד מפתח אצל קאנט; לכן המסורת הפרשנית שצמחה מקאנט ועד ימינו הינה ביסודה מסורת של מחשבה פנומנולוגית. (נדמה שהפנומנולוגיה הצליחה להתגבר אפילו על השבר המדומיין שבין 'פילוסופיה אנגלו/סכסית' (אנליטית) ו'פילוסופיה קונטיננטלית', שאיפיין את מדעי-הרוח במאה ה-20. מה שרק יכול לחזק את הטענה בדבר מרכזיותה של הפנומנה למחשבה שלאחר קאנט).
2.2 אלא שקאנט היה הראשון להסדיר את יחסי האדם והמחשבה בכדי לקבוע את ההבחנה הבסיסית שעומדת כתנאי אפשרות למחשבה מטאפיזית (עתידית): ההבחנה שבין האדם והמחשבה. שלא כמו היידיגר המבקש 'לחרוג' מקאנט אל תוך הקרביים של קאנט, ולכונן מטאפיזיקה של הדבר-כשלעצמו – אונטולוגיה – דרך החירות שהוא תובע לזמן (לקבוע את המחשבה), המחשבה לעתיד אותה קאנט מבקש לשחרר, אינה עוד בו, היא מצויה ממנו והלאה: זוהי מחשבה (המאיצה) אל עבר המציאות.
2.3 קדימות האדם למחשבה, אינה אלא קדימות הבריאות, החיים, האינסטינקט, הצורך למחשבה. שלא כמו ניטשה אשר קבע את קדימותם של אלו מתוך כך שביקש לחשוב את 'מה שקודם', את החיים – מתוך כך שביקש לזהות בין המחשבה המטאפיזית והחיים – המחשבה בשרות המציאות מציינת את קשיחות הצורך (מה ששייך למציאות) לקביעת התבונה, את קדימות החופש לחירות.
רשומות
