מחשבה ללא רשות: גילגולי המטאפיזיקה של הדמיון
1) הראשית: קאנט שהחזיר את כח הדמיון אל המחשבה המטאפיזית המודרנית.
- מבחינת קאנט כח הדמיון הכרחי לפעולת המחשבה – פעולת השיפוט – ומהותי לאדם.
2) נהוג לחשוב שקאנט הוא זה שהגדיר את האדם כסובייקט, כאשר למעשה בביקורת כח השיפוט מגדיר קאנט את האדם כייצור אסתטי. ולמותר לומר שבכך זיהה את היותו של הסובייקט בראש ובראשונה ייצור אסתטי. כאן נקבעת ראשיתו של עידן חדש: העידן האסתטי, שאף ממשיך וקובע את 'מצבה האקטואלי של הסובסטנציה'.
- במובן זה, ישנן שתי 'מהפיכות קופרניקאיות' אותן מחולל קאנט: זו הראשונה כרוכה בויתור על האמת; זו השניה מתירה את הברית ההיסטורית בין הפילוסוף ואיש המדע ובין האמן ואיש המקצוע וקושרת בין הפילוסוף והאמן.
3) התפתחות המחשבה המטאפיזית של הדמיון: באופן מובהק אפשר להצביע על שלינג והיידיגר כמי שפונים לפתח מטאפיזיקה שכזו כל אחד תוך הדגשת פן אחר של כח הדמיון.
- שלינג פונה לפתח את הדמיון היוצר תוך שימת דגש על האקטיביות של הדמיון בקביעת הממשות של הידיעה. או, במילים אחרות, גילום של האובייקטיבי בדמות: מיתולוגיזציה של המחשבה.
- היידיגר, לעומתו, פונה לעורר את הקשר של הדמיון לזמן ואת הפן הפאסיבי של הדמיון. או במילים אחרות לאפשר לפרטיקולרי להיות אובייקטיבי: הדבר.
4) חשוב לשים לב כי בשני המקרים ה'יישים' של המטאפיזיקה הזו הם אידיאלים של הכח המדמה. כלומר הם מתייחסים למה שבנסיון ושואבים את מוחלטותם מתוך הכפלה (קאנט: עולם התופעות והדברים בפני עצמם; שלינג משפט הזהות המרכיב, עיקרון האנלוגיה; היידיגר הבחנה בין יישות ויש). או במילים אחרות אלו 'יישים אנליטים-אפוסטריוריים'.
5) מכאן אפשר לגזור שתי התפתחויות של המטאפיזיקה של הדמיון: האקטיביזם המחשבתי של 'ההיות-ראוי'; והפאסיביות החושית של 'ההיות-זמין'.
האקטיביזים המחשבתי מבקש לקבוע את הדימוי כממשות מתוך היותו-ראוי. ואילו המחשבה המבקשת לאפשר למה שתמיד-כבר-קיים להופיע נשענת על פאסיביות חושית.
6) [גם כאן נקל לראות כיצד המטאפיזיקה של הדמיון שומרת על מושג הדמיון בגבולות התפיסה הקאנטיאנית. רוצה לומר כמה שמדמה את עצמו כאילו (הוא משפט הכרה) ובכל זאת מעלה דרישה להסכמה כללית. (אין להתפלא על אפשרות זו שכן הדמיון ככח של חיבור פועל על פי העיקרון של ה'גם וגם' ולא על פי העיקרון המוציא של 'או – או')]
---------------
7) השאלה הניצבת בבסיס המטאפיזיקה של הדמיון היא השאלה: למה אני רשאי לקוות? על שאלה זו אכן מבקשות לענות הן המחשבה של שלינג והן זו של היידיגר.
1) הראשית: קאנט שהחזיר את כח הדמיון אל המחשבה המטאפיזית המודרנית.
- מבחינת קאנט כח הדמיון הכרחי לפעולת המחשבה – פעולת השיפוט – ומהותי לאדם.
2) נהוג לחשוב שקאנט הוא זה שהגדיר את האדם כסובייקט, כאשר למעשה בביקורת כח השיפוט מגדיר קאנט את האדם כייצור אסתטי. ולמותר לומר שבכך זיהה את היותו של הסובייקט בראש ובראשונה ייצור אסתטי. כאן נקבעת ראשיתו של עידן חדש: העידן האסתטי, שאף ממשיך וקובע את 'מצבה האקטואלי של הסובסטנציה'.
- במובן זה, ישנן שתי 'מהפיכות קופרניקאיות' אותן מחולל קאנט: זו הראשונה כרוכה בויתור על האמת; זו השניה מתירה את הברית ההיסטורית בין הפילוסוף ואיש המדע ובין האמן ואיש המקצוע וקושרת בין הפילוסוף והאמן.
3) התפתחות המחשבה המטאפיזית של הדמיון: באופן מובהק אפשר להצביע על שלינג והיידיגר כמי שפונים לפתח מטאפיזיקה שכזו כל אחד תוך הדגשת פן אחר של כח הדמיון.
- שלינג פונה לפתח את הדמיון היוצר תוך שימת דגש על האקטיביות של הדמיון בקביעת הממשות של הידיעה. או, במילים אחרות, גילום של האובייקטיבי בדמות: מיתולוגיזציה של המחשבה.
- היידיגר, לעומתו, פונה לעורר את הקשר של הדמיון לזמן ואת הפן הפאסיבי של הדמיון. או במילים אחרות לאפשר לפרטיקולרי להיות אובייקטיבי: הדבר.
4) חשוב לשים לב כי בשני המקרים ה'יישים' של המטאפיזיקה הזו הם אידיאלים של הכח המדמה. כלומר הם מתייחסים למה שבנסיון ושואבים את מוחלטותם מתוך הכפלה (קאנט: עולם התופעות והדברים בפני עצמם; שלינג משפט הזהות המרכיב, עיקרון האנלוגיה; היידיגר הבחנה בין יישות ויש). או במילים אחרות אלו 'יישים אנליטים-אפוסטריוריים'.
5) מכאן אפשר לגזור שתי התפתחויות של המטאפיזיקה של הדמיון: האקטיביזם המחשבתי של 'ההיות-ראוי'; והפאסיביות החושית של 'ההיות-זמין'.
האקטיביזים המחשבתי מבקש לקבוע את הדימוי כממשות מתוך היותו-ראוי. ואילו המחשבה המבקשת לאפשר למה שתמיד-כבר-קיים להופיע נשענת על פאסיביות חושית.
6) [גם כאן נקל לראות כיצד המטאפיזיקה של הדמיון שומרת על מושג הדמיון בגבולות התפיסה הקאנטיאנית. רוצה לומר כמה שמדמה את עצמו כאילו (הוא משפט הכרה) ובכל זאת מעלה דרישה להסכמה כללית. (אין להתפלא על אפשרות זו שכן הדמיון ככח של חיבור פועל על פי העיקרון של ה'גם וגם' ולא על פי העיקרון המוציא של 'או – או')]
---------------
7) השאלה הניצבת בבסיס המטאפיזיקה של הדמיון היא השאלה: למה אני רשאי לקוות? על שאלה זו אכן מבקשות לענות הן המחשבה של שלינג והן זו של היידיגר.
התקווה עניינה "באלוהים" (או במוחלט) ו-"במה שעומד- לבוא" – וכאן כדאי להזכיר את הדמיון ואולי אפילו זהות לאפיון של יואל רגב את המחשבה הפילוסופית – כפי שמזכיר לנו קאנט. שוב, זהו גבולה של המטאפיזיקה של הדמיון ששבויה עדיין בתפיסת הדמיון של קאנט.
----------------
8) מחשבה ללא רשות:
אל מול הפאסיביות החושית של מחשבת ההיות-זמין יש להציב את התאוצה או המחשבה המאיצה: בכדי לאחר למה שתמיד מקדים לבוא. (אילוסטרציה לאיחור של המחשבה)
אל מול האקטיביזם המחשבתי יש להציב את המופרכות (שאינה אלא עיקרון ההכפלה הבוגדני).
השאלה של המחשבה ללא רשות, המחשבה שאינה אלא הרגל מגונה: "למה?" (והתקווה שהתשובה תהיה: "ככה. כי ככה זה").
----------------
8) מחשבה ללא רשות:
אל מול הפאסיביות החושית של מחשבת ההיות-זמין יש להציב את התאוצה או המחשבה המאיצה: בכדי לאחר למה שתמיד מקדים לבוא. (אילוסטרציה לאיחור של המחשבה)
אל מול האקטיביזם המחשבתי יש להציב את המופרכות (שאינה אלא עיקרון ההכפלה הבוגדני).
השאלה של המחשבה ללא רשות, המחשבה שאינה אלא הרגל מגונה: "למה?" (והתקווה שהתשובה תהיה: "ככה. כי ככה זה").
רשומות
